מוזיקה אומנותית בישראל - אוסף פסי־קול קאמריים שנכתבו ביישוב ובישראל, מ־1935 ועד 2012

אוֹצֵר | אסף שלג הסדרה מוזיקה אמנותית בישראל היא אוסף פסי קול קאמריים שנכתבו פה – ביישוב ובישראל, משנות השלושים של המאה העשרים ועד ראשית העשור השני של המאה העשרים ואחת. אותם פסי קול נכתבו ע”י מלחינים מהגרים, ע”י תלמידיהם (חלקם מהגרים בעצמם) וע”י מלחינים ילידי הארץ שקיבלו את השכלתם המוזיקלית, או לפחות חלק ממנה, מחוץ לישראל. היצירות בסדרה כתובות לרביעיות, חמישיות, שישיות ושמיניות, לאנסמבלים קאמריים גדולים יותר ולתזמורת כלי קשת. את מגוון ההרכבים האלה מפעילות גישות קומפוזיטוריות שבהן רב השונה על המשותף: חלקן קשובות לאידאולוגיות לאומיות; בחלקן טבועות הדילמות בדבר הבנייתה של תרבות עברית או תרבות יהודית, או בעצם המינון של טכניקות כתיבה מודרניות. ומכיוון שאידיאולוגיות הן דבר דינמי, בחלק מהיצירות בסדרה ניכר שהדגשים אידאולוגיים עברו פיחות, דהו או נהדפו על ידי מלחינים (ומלחינות), שכבר לא מצאו את הקודים האלה רלוונטיים לזמנם. ואכן, הסדרה כולה מגלה עמדות ביקורתיות הולכות ומתרבות ביחס לסיפור הלאומי כמו גם ביחס למערב, שלא אחת שימש כתו התקן של הציונות. אז במקום מכנה משותף מטאפורי או מאולץ, הסדרה היא תמהיל של מיקרו־היסטוריות. אלו הן היסטוריות תרבותיות שמקופלות זו בתוך זו. הן משלימות אחת את השנייה, מפריעות אחת לשנייה, ומתהוות האחת מתוך השנייה. כל יצירה בסדרה היא אוסף של שאלות ופרשנויות על דעת המקום, על לאומיות ותוקפה של לאומיות, על עבריות, על מערביות ואוניברסליות, על יהדות ומודרנה, וגם על גלות, וליתר דיוק גלויות. מכל היצירות הללו לא עולות זהויות במובן הפוליטי הנוקשה שלהן, אלא תהליכים של הזדהות, תהליכים שמטבע התהוותם נמצאים בתנועה מתמדת, לעולם לא במצב מוגמר ולעולם לא במצב סטטי. התפתחויות מן הסוג הזה מייצרות ריבויים בו זמניים שיחד אינם מתגבשים למצב הצבירה הקפוא של “זהות”. אותן התפתחויות הן גם חלק בלתי נפרד מהמוזיקות במאה העשרים והעשרים ואחת. מוזיקה אמנותית בארץ מתמסדת בשנות השלושים. התמסדות זו הייתה פועל יוצא של עליית הנאצים לשלטון ושל החקיקה האנטישמית שבאה בעקבותיה. מלחינים שלא היו בעלי מוניטין בינלאומי ולא יכלו להגיע לארה”ב, מלחינים שהיו צעירים יותר, או כאלה שהתקבלות יצירותיהם הייתה צנועה, היגרו בעל כורחם לפלשתינה המנדטורית בתקווה שזו תשמש להם מקלט. מקלט זמני. ההיסטוריה הקצרה הזו מספיקה על מנת לקבוע שני דברים: ראשית, מוזיקה אמנותית ביישוב היהודי ובישראל, היא הלכה למעשה מוזיקה אמנותית אירופאית עקורה. הנקודה הזו תלווה אותנו לאורך כל הסדרה, משום שהמערב עמד לנגד עיניהם של מי שהיגרו ממנו בעל כורחם, אבל גם לנגד מי שביקשו להשתייך אליו – כל פעם מחדש. שנית, המלחינים שלקחו חלק במיסוד המוזיקה האמנותית ביישוב ובארץ הגיעו מבתי גידול תרבותיים שונים – ממזרח, מרכז ומערב אירופה. הם היו קבוצה של יחידים שהפערים ביניהם רק הלכו והתחדדו עם השנים. והם אפילו הוחרפו כאשר התלמידים שלהם החלו לכתוב מוזיקה, או כאשר מלחינים מהגרים חדשים הגיעו. והם הגיעו כל הזמן. אבל הכינוס הזה הראשוני, של מלחינים בפלשתינה המנדטורית היה מקור למתחים פוליטיים, אתניים, תרבותיים וצליליים. את המתחים האלה רשם עמוס עוז בנובלה “הר העצה הרעה” שעלילתה מתרחשת בשכונת תל ארזה בירושלים, בשנים שלפני קום המדינה. את נופי הצליל של היישוב בירושלים על מגוון השפות המרחב הזה, ועל רקע ההווה הפוליטי של אירופה הבוערת, רושם עוז כך: “לילה לילה, עד לשעות הקטנות, נהג האינז׳ינר בז׳ז׳ינסקי להשיט הנה והנה את מחוג־ התחנות ברדיו שלו, מחפש ומוצא ושוב נוטש את שידורי ברלין, לונדון, מילאנו, וישי, קהיר וקירנאיקה […] לילה אחד החל האינז׳ינר בז׳ז׳ינסקי לשאוג פתאום במלוא קולו “שריפה!” “שריפה!” מפני שקלט ברדיו את הארואיקה של בטהובן ששודרה מאיזו תחנה נאצית בבלקנים.” לזה מוסיף עוז רחשים אחרים המהדהדים בחלל הלאומי הזה. אחד מהם הוא, “מואזין רחוק או לא מואזין כי אם תן רעב בחורשות תל־ארזה”. באותו המרחב, מרחוק, נשמעה לפעמים גם, “נגינת פסנתר עגומה, עקשנית, כמו תחנוני גאווה נואשת… ולא רחוק משם, בקיבוץ קריית ענבים: “ניגנו החלוצים בגרמופון סויטה מאת באך עד שהתעוררו רחמים רבים על החלוצים האלה…וכמעט שהופיעו דמעות…” כל המצלולים, השפות והמוזיקות המהגרות הם רק נקודת ההתחלה של הסדרה שלנו. טקסט: אסף שלג